top of page

כותבת הסופרת שהם סמיט (מתוך גב הספר)

אשה מטבעון, בדיכאון, סובלת מבעיית פריון - נשמע כמו אחת מאותן בדיחות קטנות שאורית עריף נוטעת בנדיבות בקומיקסים שלה. אבל זו לא בדיחה, והאשה הזאת איננה יציר דמיון .היא בשר ודם, חצוצרות ונפש, והיא היוצרת המוסרת בידי הקורא לא רק את סיפור חייה אלא את עצמה, ברגעיה הלא הרואיים ובזוויות בלתי מחמיאות.

 

למעריציה הוותיקים של עריף, העוקבים בדריכות אחר פרסומיה, אין צורך להציג את נושאי עבודתה, את סגנונה הוויזואלי המובחן שהשתכלל והתעדן עם השנים. ההומור העצמי שלה מסייע לה להתמודד עם בעיות כבדות משקל, להציג אותן בדרך שובת לב ומעוררת הזדהות, ובין השורות – וריבועי הקומיקס – לבקר אורחות חברתיות.  

 

ההומור נוכח בעיקר בבועות הדיבור, בבימוי הסצינות המצוירות ובפרטים קטנים ומענגים הנקלטים פתאום בעין. הוא מגיע לשיאו ברגעים של המראה מן המציאות אל מחוזות הפנטזיה והאבסורד, כמו למשל באיור הנפלא 'משוך ברגל' שבו שורת הפסיכולוגים-פסיכיאטרים ושאר מטפלים אוחזים זה בזה, ומנסים – לשווא – לעקור את המטופלת (בתפקיד 'הגזר') ממיטתה.

 

אם הקומיקס החל את דרכו כסוגה המגוללת את עלילותיהם של גיבורי-על, אצל עריף, כמו גם אצל רבים מן הקומיקסאים בני זמננו, הגיבורים הם חלשי-על, ואת המלחמות הבין-גלקטיות מחליפות מלחמת השגרה ומצוקות החיים.

 

bottom of page